מאיר אבידור הבן הצעיר למשפחת הנדלר נולד בגרמניה ב28/8/1919 , בלודוויגסאפן שליד מנהיים.
שמו הנוסף של אבא היה נתן, ע"ש נתן נורד שנפטר באותה שנה 1919.
את ילדותו בגרמניה העביר עד שנת 1934 בלימודים בבית הספר הציבורי שם גם למד את מקצוע הנגרות וכן לימודים כללים.
את ילדותו בגרמניה העביר עד שנת 1934 בלימודים בבית הספר הציבורי שם גם למד את מקצוע הנגרות וכן לימודים כללים. בשנים אלו מצא את מקומו בקבוצות הנוער היהודי הציוני "דרור" שגם בה למד את מקצוע הנגרות, אשר השאירו חותם עמוק הן בחברויות ארוכות טווח עם אותם נערים אשר עלו לארץ עם עליית הנאצים לשלטון. תקופות בהם הפעילות של מחנות הנוער הייתה פוריה ואשר גרמה לעלייתו ארצה בשנת 1934.
שם חיבה נוסף שקיבל מאותם חברים היה "מוטשר".
אבא הזכיר בין השאר את התקופות הללו של שבהם הצרפתים שלאחר מלחמת העולם הראשונה שלטו בגרמניה , וכן את העובדה כי עסק בפעילות ספורט האגרוף עד אשר הבין את הסיכון הפיזי הכרוך בפעילות זו.
בזכות כושרו הגופני, העז לא פעם להתעמת עם ילדי כיתתו עם תחילת ההתעמרות של הגרמנים ביהודים.
אבא עלה כאמור לארץ בשנת 1934 ונקלט תחילה בעבודה כשוליה אצל אחיו הוגו בחיפה ואח"כ בגבעת ברנר אצל אחיו מקס, בוב ושמעון אשר עלו לפניו .
ב13/3/38 נשלחה הקבוצה – עליית הנוער א' שמה, להכשרה ברעננה אך סירבה להגיע לקיבוץ מעוז חיים בצפון,
והחליטה להגיע באופן עצמאי להכשרה בראשון לציון לשם עלייתה לקיבוץ רביבים בדרום.
באותם שנות ההכשרה, עבד בעיקר במקצוע הנגרות וכן בעבודות בניה וביצורים בסדום למניעת מעבר צבא רומל הגרמני לארץ. ( ראו בויקיפדיה מאתיים ימי חרדה או מבצע מצדה )
בשנים אלו הכיר את אמנו דולי. אמא נולדה ברומניה סיימה תיכון ביאש ועלתה ארצה בספינת המעפילים דאריין שתיים . לאחר טלטולים הגיעו לארץ למחנה עתלית שם נולדה ב 1941 נעמי אביה של נעמי היה חבר ילדותה של אמא מרומניה ושמו ג'ק צימנד אשר נספה ביחד עם אחיו בדרכם לארץ באוניה סטרומה אשר הוטבעה לפני הגעתה לארץ.
לאחר טלטולים הגיעו לארץ למחנה עתלית שם נולדה ב 1941 נעמי אביה של נעמי היה חבר ילדותה של אמא מרומניה ושמו ג'ק צימנד אשר נספה ביחד עם אחיו בדרכם לארץ באוניה סטרומה אשר הוטבעה לפני הגעתה לארץ.
השהות של אמא ונעמי במחנה עתלית הייתה כ 8 חודשים בתנאים לא קלים . לאחר השחרור הגיעה להכשרה בראשון לציון והצטרפה לקבוצת רביבים.
אמא עבדה במסגרת השהות בראשון לציון בקבוץ גבעת ברנר ועזרה לסבתא דבורה במטבח הזקנים הכשר אותה ניהלה סבתא .
הן התחבבו מאוד אחת על השנייה וסבתא מאוד שמחה על הקשר שלה עם אבא. אבא נישא לדולי ב 5/7/1944 וביחד עלו לרביבים כאשר נשות החברים שגרו ברביבים שבנגב הרחוק, נשארו בראשון לציון ורק מאוחר יותר לאחר בנית בתי מגורים עברו גם הנשים לרביבים.
אבא, שהה ברביבים בהם מילא תפקידי עובד מן המניין, גזבר ,מרכז המשק ושליח הקיבוץ במוסדות המיישבים והיה בקשרי עבודה רצופים עם מנהיגי המדינה באותה תקופה כמו גם עם בן גוריון טבנקין כצנלסון ואחרים. היה מעורב בבניית בריכת אגירת המים בקבוץ .
בשנת 1945 החליטו אבא ואמא לפרוש מן התנועה הקיבוצית ועברו למושב מרחביה
ולהתגורר בבית אליהו בלומנפלד. בתקופה זו במושב מילא גם תפקידי מא"ז בתקופה של טרום הקמת המדינה.
אבא החל לעבוד בחברת הבניה סולל –בונה, כפועל, מנהל עבודה ולבסוף כהנדסאי הוא השלים את לימודיו בבית הספר להנדסאים שליד הטכניון בחיפה בשיעורי ערב.
בין הפרויקטים אותם הקים בעמק היה בית חולים עפולה, מחלבת תנובה תל יוסף, ממגורות, מבני מגורים, יישובים כמו מעלה גלבוע, מפעלי תעשיה ועוד במשך של כ 35 שנים.
המשפחה התגוררה במושב מרחביה כ 4 שנים עד שנת 1950 בהם נולדנו אנחנו, שולי ואמנון ובאוקטובר 1950 עברנו לביתנו בקרית עמל, בבניית הבית עסקו אבא ואמא אשר נעזרו גם על ידי שאר האחים .
בשנת 1957 הצטרף סבא אביגדור לביתנו, ונבנה עבורו חדר נוסף בו טופל ע"י ההורים ובו התגורר עד פטירתו ב 1959.
אבא המשיך בעבודתו בסולל בונה עד שנת 1980 בה יצא לפנסיה ומאותה תקופה עסק בפעילויות התנדבות בבניה הציבורית בבית הקשיש בטבעון ועבודותיו מסביב לבית כולל ביצוע בריכת שחיה, בניית רהיטים וכן עזרה בבניית הבתים שלנו.
אמא דולי למדה עבודה סוציאלית קודם כל במכון להכשרת עובדים סוציאליים ולאחר מכן השלימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה . הייתה מאוד אהודה על מטופליה והעובדים עמם עבדה. ניהלה את לשכת הרווחה בקרית טבעון ולאחר מכן קודמה לתפקיד מפקחת בשרות למפגר של משרד הרווחה.
במשך השנים הללו הרבו ההורים לבקר בגרמניה אך לא זכו להיות נוכחים בהנצחת אוסקר ,
זלמה וסבא לייב שגורשו מגרמניה לפולין ב1938, באבני הזיכרון במדרכה שבחזית דירתם.
זכרה של זלמה ליווה את אבא כל ימי חייו והוא דאג להנצחתה במוזיאון הילדים שבבית לוחמי הגיטאות, והיה חשוב לו לשמור ולשפץ את הפסנתר המיתולוגי שלה.
למרות הביקורת הרבה שהייתה לאבא בהיכרויותיו עם הגרמנים הישנים/ חדשים, אי אפשר היה לעקור את הקשר שלו עם כור מחצבתו .
ב – 5/3/2009 נפטר אבא בגיל 90 לאחר מחלה .
אמא נפטרה ב- 2.4.2017 בהיותה בת 94 שנים.
זיכרונות של סבתא דולי מתקופת עתלית- 24/10/09.
קוקה, אחותה של סבתא, הכירה את בעלה מישו ,לאחר ששידוך קודם בין קוקה לאחר עלה על שרטון בעת המשא ומתן בגין הנדוניה,שסבתא דולי היתה בו גורם מסכל. אמא של סבתא הכרה את מישו לבית רוזנפלד,בעת שעבד עם אביו בעבודות בניה באזור מגוריהם בבוחוש,והיא יזמה את ההכרות בין קוקה למישו שהסתיימה בחתונה בערך בשנת 1939,בבוקרשט, לשם עברה.
משפחת רוזנפלד, לעתיד, בן-עמר, כללה בבוקרשט את חיים בן עמר,שלמד באיטליה אדריכלות עם אשתו פרננדה,שמתגוררת עד היום בנתניה,עם בנותיה מימי,אדריכלית, ודניאלה,מורה לשעבר.יחיאל, (איליקה) רופא השיניים ואשתו מרייטה ובניהם אריאל(דיקן הפקולטה לרפואת שיניים בת"א), ומשה,גם הם רופאי שיניים כיום,טודי ,מהנדס העיר אשקלון,שעלה אחרי המשפחה לארץ, וכן מישו עם קוקה.
בסוף 1941, הודיעו לדולי,מהמשפחה בבוקרשט, בטלפון לסבא צבי אינסלר, (קו מס' 62), שדולי צריכה להתייצב תוך יום יומיים, בבוקרשט לשם התארגנות לעליה מיידית לארץ, ללא כל ציוד.אמא לקחה רק תעודת זהות תעודת בגרות,נעליים חורפיות, וביגוד מינימלי, והתייצבה אצל משפחת רוזנפלד.
באוניה דריאן, עלו לארץ כל הנ"ל למעט טודי שבא מאוחר יותר,וחיים,שהקדים את עלייתו לארץ. והם נעזרו האחד בשני מבחינת מזון,(ביסקוויטם ימיים…) ועברו את המסע המפרך, במשך כחודשיים.(ההאניה נתקעה בקרח באזור הים השחור ולא יכלה לצאת להפלגה). באניה היו גם אנוצה וחמי מנהריה.
אמא זוכרת איך היו מאזנים את האניה ע"י תזוזת האנשים (כ-800 מעפילים) משמאל לימין. כשהגיעו לחיפה, נשלחו ראשית למיון מוקדם במזרע, מצפון לעכו, ואחר כך, הופנו לעתלית, שם הופרדו ,גברים נשים,ועבדו בעבודות שסיפקה הסוכנות היהודית, כמו תפירת כפפות, רשתות דיג…השומרים במחנה היו גפירים, יהודים וערבים, שעבדו בשרות הבריטים,ולפיכך הם עזרו למעפילים, המזון.(אמא בעיקר זוכרת כי האוכל היה מבוסס על המזון הערבי של שמן זית).
בשלב מסוים, אמא ילדה את נעמי,בעתלית, ולא ברמב"ם, לשם הופנתה מרייטה בעת היוולדו של משה,בעזרת הקשר עם חיים שהיה כבר בארץ, בנתניה.
לאחר הלידה, ובגלל הצורך לטפל בנעמי, אמא החלה לעבוד במרפאה,בסידור תחבושות וכדומה. תקופת שהותה של אמא בעתלית ארכה 18 חודשים, כאשר הם היו המעפילים האחרונים,באותה תקופה שהופנו לעתלית, ולאחר מכן, הופנו האוניות לקפריסין.
לאחר השחרור, עברה אמא עם נעמי לנתניה, בהתחלה בסטודיו של חיים הארכיטקט, ואז אמא יצאה לעבודה במפעל פרומין, ואף עברה לגור ברחוב סמילנסקי, בדירה קטנה. מאוחר יותר , שליחי הסוכנות, ובהם מר גיורא יוספטל, הפנו את אמא ל"רביבים", אותה קבוצה שבה פגשה את אבא.