גירוש זְבּוֹנְשׁין התרחש באוקטובר 1938, כשהשלטון הנאצי החל לגרש מגרמניה את כל היהודים שלא היו אזרחי המדינה.

בימים האחרונים של אוקטובר 1938 אספו הנאצים למעלה מ-18,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שהתגוררו בגרמניה^[1][2]. רבים מיהודים אלה חיו רוב שנותיהם בגרמניה, ובהם נכללו גם ותיקי מלחמת העולם הראשונה. יהודים אלו גורשו לעיירה זבונשין (Zbąszyń) שבגבול בין פולין לגרמניה, אך שם סירבה הממשלה הפולנית לקבלם, בהתאם לחוק האזרחות ממרץ 1938, שבו החליטו שלטונות פולין להפקיע את האזרחות הפולנית ממי שחי מעל 5 שנים מחוץ לפולין.

היהודים נותרו באזור הגבול, ללא מחסה מפני הקור, וסבלו ממחלות ורעב^[3][4]. בעקבות התגייסות עולמית קיבלו מזון וציוד רפואי מהג'וינט (JDC), הצלב האדום הפולני^[5] וארגונים יהודיים פולניים^[6]. בסופו של משא ומתן בין ממשלות פולין וגרמניה סוכם שממשלת פולין תקלוט את המגורשים^[7][8][9]. תנועת החלוץ בפולין קלטה חלק לא מבוטל מאותם מגורשים והעבירה אותם לחוות ההכשרה השונות ברחבי המדינה. כ-100 צעירים נקלטו בחוות ההכשרה בגרוכוב שלייד ורשה^[10].

בקשתו של הקונסול הבריטי בפולין מהנהלת היישוב היהודי בארץ להקצות 150 מהסרטיפיקטים שאושרו לעליה לטובת מגורשי זבונשין נדחתה^[11][12][13]. כ-50 ילדים הועברו בינואר 1939 מזבונשין לאנגליה^[14].

בין היהודים שהוגלו היה מרסל רייך-רניצקי, וכן משפחת גרינשפן מהנובר. בת המשפחה ברטה סיפרה על הגירוש לאחיה הצעיר, הרשל גרינשפן, שהתגורר באותה העת בפריז. גרינשפן סער מרגשות זעם, נטל אקדח וניגש לשגרירות גרמניה בפריז ושם ירה מטווח קרוב בפקיד זוטר בשגרירות, ארנסט פום ראט. ראט נפצע קשה ונפטר יומיים לאחר מכן. גרינשפן נעצר ונחקר על ידי המשטרה^[15]. על פי הוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס, זכתה ההתנקשות לפרסום נרחב בעמודים הראשיים של כל עיתוני גרמניה הנאצית. המשטר הנאצי ניצל את מקרה הרצח לארגון פרץ האלימות, הספונטני לכאורה, של ליל 9 בנובמבר 1938, שנודע כליל הבדולח.

(מתוך ויקיפדיה)

המטפחת מזבונשין