מקס היה החלוץ למשפחת הנדלר.הצטרף לקבוצת החלוצית "חרות" בגרמניה, שם היה 3 שנים ועמה עלה לארץ ישראל באוגוסט 1929, והתיישב בקיבוץ גבעת ברנר.
ב1937 נשלח כשליח החלוץ לדנציג, שלא נכבשה עדיין ע"י הנאצים. עם הופעת הסימנים הראשונים של מחלתו הקשה, נאלץ להפסיק את שליחותו ונשלח לריפוי קצר לשויצריה. מששב הביתה – לא הבריא עוד ממחלתו ונפטר אחר עינויים בשנת 1944.
זלמה ואוסקר סבם וסבתם ובני משפחה נוספים גורשו בליל הבדולח 10.38 עיירת הגבול זבונשין שבפולין. לאחר גירושם מגרמניה יו בקבוץ הכשרת בורוכוב בפולין , אוסקר הוא זה שהיה אחראי להצלתם של כ-40 נערים ונערות והברחתם לארץ ישראל.
אוסקר נתפס על ידי המשטרה הרוסית ונשלח לסיביר. זלמה נשארה בפולין וברחה ממקום למקום במגמה להגיע לישראל היא התקיימה בקושי מנגינה בכינור שהיה עימה.בסוף הגיעה לעיר מרי בטורקמניסטן ובשנת 1942 נפטרה מרעב ונקברה על ידי חבורת חבריה היהודים.
בעקבות מקס הגיע ארצה האח הוגו, הוא השתקע בחיפה . בהפרש זמן קצר הגיעו לגבעת ברנר בזה אחר זה שמעון, בוב, ומאיר.
ב1935 הצטרפו אל הבנים אמא ואבא הנדלר. הם עזבו בגרמניה, בעיר מנהיים, בית פתוח ומכובד, ששררה בו רוח ציונית-דתית שורשית. בבית רחב ופתוח גדלו ההילדים והלכו בדך שהוריהם כוונו אותם.
ההורים, שכעת מעל גיל ששים התחילו כאן חיים חדשים. במרצם הגשימו את חלום הציונות שלהם. שניהם זכו לחיות שנים רבות במדינת ישראל.
אחד מהתמונות של סבתא דבורה, אישה חזקה ויפה שהיתה כפופה מעל סירי הבישול שעמדו בחוץ על אש פתוחה, בוחשת בתוכם את הארוחה להורים האוכלים כשר, תוך שמירה על כללי המסורת היהודית. ברקע עומד הצריף הרעוע, אשר שימש חדר אוכל, מטבח ובית כנסת. כך היה המצב כי לא היספיקו לבנות כיריים בתוך הצריף. סבא אביגדור ניהל את התפילות והטקסים, דאג לניקיון ולצמחיה בסביבה.
ילדי הקיבוץ אהבו לבוא לשם. עמדו סביב והתפעלו מפעילותם. בעיקר נהנו בחגים ובפינוקים מתוקים שסבתא דבורה הכינה עבורם.
צער ההורים על אובדן שלושה מילדיהם, דאגתם לאוסקר וזלמה בזמן נדודיהם במלחמה לא בא לביטוי כלפי חוץ. הם לא הראו שמץ של מרירות. הסתגלותם של הקשישים האלה בתנאים הקשים דאז היתה נפלאה ומעוררת כבוד של כל החברה. הם תמיד הצטיינו בעזרה לזולת ובמסירות לכלל הסובב אותם.
האם דבורה הלכה לעולמה ב1954. האב נפטר ב1959. שניהם קבורים ליד מקס בבית העלמין שבגבעת ברנר.
בוב הצטרף לגבעת ברנר בשנות השלושים .מרשים ולא פחות מרשימים היו המגורים שסידר לעצמו יחד עם אחיו מאיר בדרך אורגינלית ביותר. מחוסר שיכונים התקינו החברים ליפטים ( ארגזי עץ גדולים בהם הביאו העולים מגרמניה את חפציהם וגם רהיטים שהיו ברשותם) והתגוררו בהם זו היתה שכונת בליפטים. בוב ומאיר שניהם בעלי מיומנויות בנייה בוב התמחה בנגרות ובאיר בבנייה חברו יחד והתקינו משאריות עץ ופח את הקן שלהים בגובה על עץ אקליפטוס ענקי שצמח על יד באר. סולם חבלים שימש מדרגות עולות. כאשר הסולם מקופל ומורם כלפי מעלה, סימן שהדייר בביתו ולא רצוי שיפריעו לו בפרטיותו.
בוב כבעל מקצוע עבד בנגריה . בין היתר, עסק בענף עזר, המייצר דברי "בצלאל" יפים כמו : תיבות לחפצי-חן,קלמרים,כריכות לספרי תנ"ך ואלבומים. בוב עזב את גבעת ברנר לאחר שנים לשרת בצבא הקבע לאחר שובו מהבריגדה.
למרות תכונות יסוד משותפות לבני המשפחה היה וקיים צביון שונה לחייהם ופעילותם.
שמעון בעבודתו בקיבוץ היה שותף לעבודת בניין ולהקמת היסודות למפעל הריבה "רימון" ( נמכר בשנת 1956 לחברת פרדס). הצטיינותו המיוחדת של שמעון באה, כאשר גילה שגם בתקופתנו המודרנית אפשר וכדאי להפיק תץועלת ממעוף היונים, הוא למעשה הוכיח, שהיונה לאו-דוקא הסמל המתאים לשלום, אפשר ואפשר לנצה כאמצעי עזר במלחמות. כבר ב1938 בנה שובך פרימיטיבי, והתחיל מאמן יוני דואר. למרות השלילה, הספקות והציניות של חברים ואפילו של אנשי הבטחון. רק כאשר יצאנו בתחילת שנות ה-40 ל"טיולי" אימונים ממושכים הרחק מהבית, בקבוצות קבוצות, שמעון נתן לנו שובך יונים והוראות ויכולנו לשלוח הביתה ידיעות על מצבנו, או-אז התחילו להבין את חשיבות אמצעי הקשר הזה. למעשה גם הוא היה בלתי-ליגאלי בתקופת הבריטים, אך גם הם (כמונו,בתחילה) לא קבלו את השיטה הזאתץ ברצינות, הם השגיחו שלא יהיו לנו אמצעי קשר אלחוטיים, היוזמה והעקשנות של שמעון בפיתוח ענף קשר זה,
השיגו לבסוף גם את הכרת מוסדות ההגנה, בחשיבות מפעלו.
עוד לפני מלחמת השחרור בנינו מבנה בטון ארוך לשובכים רבים ומשוכללים, במקום מוסתר מאחורי הית זקס החדש. שמעון היונאי קבל דרגת קצין בצבאנו החדש. כל מישמטייל "בנוף ארצנו" שמורת הטבע באיזור בית-זקס, יכול למצוא ממצאים משרידי מעופו של חברנו שמעון, להקות היונים החביבות האלה הוסיפו מאז גם שמחה בחגינו כאשר שחררו את עשרות היונים לחופשי.
עם הפילוג הטרגי עזבו שמעון ולאשה אשתו עם בנם הקטן גדעון את גבעת ברנר. חייו בנצר-סירני לא ארכו זמן רב. גם הוא נכנע למחלתו הקשה.
צעיר בני הנדלר, גם הוא החל את צעדיו הראשונים בארץ בגבעת ברנר ואחר עסק בפיתוח-הארץ כבונה ב"סולל בונה".
מאיר הגבוה והחזק בלט לא רק בממדיו הפיזיים, כאיש מרכזי ויוזם בחברת נוער א', שהיתה החבורה הראשונה משורה ארוכה של רבות אחריה. שנקלטו וצמחו בגבעת ברנר.
הקבוצה הזאת נשלחה אחרי הכנה והכשרה לדרך קשה מאוד. הם היו הראשונים שהגיעו לנוף השומם והרחוק כדי לנסות להקים בית במדבר שלנו. בתחילה התישבו בביר עסלוג', לפני שהתחילו לבנות את רביבים. תוך קשיים גדולים הניחו את היסוד לישוב פורח. בגמר המלחמה מאיר המשיך דרכו בצפון הארץ.
ההורים ובניהם היו דמויות למופת, כל אחד מהם חי ופעל כאילו שונה הוא מאחיו. כל אחד הלך בדרכו המיוחדת והחיובית כדי להביא תועלת לכלל.