תוכן עניינים
ההגעה לנמל יפו 2
מעשה בשוד מבוים. 4
חליסה, השכונה אותה אהבתי. 5
אבי וחברי האהוב אלחנן ומותו. 8
מחסור, לימודים ועבודה. 12
בית הספר אליאנס, והדאגה לפרנסה. 15
תנועת הנוער מכבי הצעיר והחג"מ. 18
אחי ומורי ארמן אברהם. 23
"עשיר" ברוח ו"עני" בחומר – הפלמ"ח. 24
מהפלמ"ח לצה"ל הגדול. 27
הערות המתעד. 37
ההגעה לנמל יפו:
שניות אלה או דקות אלה הן הראשונות אותן אני זוכר מחיי. עד כאן סיפורי אחרים מכאן זה אני וזיכרוני.
מכאן ואילך התמונות קיימות. מתחיל רצף הזיכרונות שלי. מתחילים חיי הזכורים והמוכרים לי. אותן שניות מכוננות לא ימושו מזיכרוני לעולם.
תחושה חדשה לי ובלתי מוכרת. אני מנותק מכל מגע אדם, עצם או גוף אחר. אני מרחף באוויר! אני בן ארבע כמעט. אני רואה את דמותו הגדולה מתקרבת אלי במהירות. אני חש את רגע המגע עמו. אני חש בזרועות החזקות הקולטות אותי בכוח, אך בעדינות אוהבת. אני חש הרגשת רוגע וביטחון. אני חש כי אני רצוי. ריח חריף עולה באפי, מתבונן בסקרנות בדמות המחזיקה בי. עיניים גדולות מביטות בי באהבה.
מעולם לא ראיתי פנים אלה קודם לכן. זיפים ושערות מעטרות את הפה, בקצותיהן צבועות הן בלבן ובצהוב, אך אותו הריח החריף, החדש והמיוחד יישאר אצלי לעד.
כן, כך נוחת אני בחופה של יפו בשנת 1933. בהעדר רציף או נמל מסודר, מתבצעת העברת הנוסעים, מהאניות לחוף, באמצעות סירות וספנים ערביים. בהגיע שיאו של גל נזרקים הפעוטות שבין הנוסעים, לעברם של הספנים הערביים העומדים בסירותיהם הממתינות. הספנים קולטים אותם בזרועותיהם ומעבירים אותם בחתירה לחוף המבטחים של יפו.
היום ברור לי לגמרי שאותו אירוע משמעותי הוא לי ביותר, יש לו השפעה מכרעת על יחסי לערבים בכלל. אותו אירוע גורם לי שלא לשנוא ערבים לעולם! גם כשאבי אלחנן נהרג מאוחר יותר בידי ערבים, לא משתנה יחסי אליהם. יתרה מזאת, לומד אני עד מהרה לדבר בשפתם.
מעשה בשוד מבוים.
מיפו אני מגיע עם הורי לקיבוץ גבעת ברנר, כאן מתגוררת דודתי דבורה.
אימי, רחל, מביאה עמה מתנה לדוד שלה שבקיבוץ: מגבעת צילינדר מגרמניה. כוונתה הייתה טובה: בעלה של הדודה בוודאי ישמח ללכת לבית הכנסת שבקיבוצו כשהוא חובש מגבעת צילינדר חדשה!…
בהמשך מסענו למחוז חפצנו, הלא היא חיפה, מביים אבי מעשה שוד וכיוס שלא היו ולא נבראו.
מדוע נאלץ אבי לביים? וזאת רק ימים ספורים אחר הגיענו לפלסטינה ? הוא ממהר להגיש תלונה למשטרה הבריטית לפיה, זה עתה, בדרכו מגבעת ברנר לחיפה, שודדים ממנו ערבים אלמונים, סכום של 2,000 לירות א"י. סכום שהצליח להביא עמו מגרמניה לפלסטינה. התלונה נרשמת כדין ביומן המשטרתי לשביעות רצונו של אבא.
לימים מתבררות לי הסיבות להתנהגותו הכל כך בלתי צפויה של אבא. כשבשלה החלטתו של אבא לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה, נאלץ ללוות סכום כסף לא מבוטל ממר מאיר שחי בעיר אלסבאך שבגרמניה. כסף זה נחוץ להציגו בקונסוליה הבריטית בפרנקפורט. הכסף הוא התנאי לקבלת "סרטיפיקט המיליונרים" לעליה לפלסטינה. הכסף מוכיח מעל לכל ספק שלא ייפול לנטל על השלטון הבריטי בארץ ישראל. הסרטיפיקט ניתן וכעת נותרת הבעיה של החזר ההלוואה למר מאיר באלסבאך. התלונה הנרשמת כעת במשטרה משמשת אליבי מוצק לעובדה שאין יותר ברשות אבא כסף " התנאי לסרטיפיקט". כעת ביכולתו של אבא להחזיר ההלוואה שקיבל.
חליסה, השכונה אותה אהבתי.
אבא מכין לנו דירה בשכונת תל עמל (חליסה) שבחיפה. לדירה מרפסת גדולה המשתרעת לכל אורכה של הדירה. את השכונה הערבית ותושביה אני מעדיף. שם גרים באותה עת ידידי האמיתים!
"חמור" היא המילה הראשונה אותה אני לומד בשכונה. אך כשאני עושה בה שימוש מרובה,אני סופג סטירות לחי בהתאם. עם היהודים יש לי תמיד בעיות. אני זוכר אירוע שמאפיין אותם יחסים עם שכני היהודים באותה עת:
חג פורים מגיע. אבי, אחי ואנוכי הולכים לבית הכנסת. אני מרגיש שלא בנוח, בכיסי כמו בכיסו של אחי מצוי אקדח. מצוידים ע"י אבי באקדחי תפוחי האדמה לקראת אירוע הקראת מגילת אסתר בבית הכנסת. האקדחים דרושים להגנתנו באותו יום. ואכן קבוצת ילדים יהודים עוינת מתאספת סביבנו באותו ערב בבית הכנסת השכונתי. כל פעם שמושמעת המילה "המן" תוקפים אותנו הילדים ביריות מאקדחי הצעצוע, ברעשנים ובמילות גנאי. וכל זאת למה? שמו בגרמנית של אחי אברהם הוא "ארמנד". כך קוראת לו אימי תמיד כהרגלה מגרמניה. אסוציאטיבית מצלצל השם באוזני הילדים היהודים כ- "המן". ומכאן לוקחים לעצמם החופש לפגוע בנו. אקדחינו מוכנסים עד מהרה לפעולת תגובה. פגיעתם של תפוחי האדמה מכאיבה לא מעט. קמה מהומה בבית הכנסת וכך אנו ניצלים ובורחים מהמקום. עכשיו, בעקבות האירוע, חייב אבי לחפש לעצמו מקום אחר להתפלל בו. הוא מוצא את בית הכנסת "ביקור חולים" הממוקם בבית הספר ביאליק (מאוחר יותר הפך שמו ל"לאו בק”).
הם לא חברי, אותם הילדים מהשכונה היהודית. הם באים מגלויות אחרות מפולין, רוסיה ורומניה.
השפה והמבטא הגרמני שלנו לצנינים בעיניהם באותם ימים. הם נוהגים להשמיע בפנינו ובלעג שיר (בגרמנית עילגת): "סמי לאו קום הראוף, קום אסן, קום פרסן" ( תרגום: סמי, קיצור שמי שלמה סלומון, בוא למעלה, בוא לאכול, בוא לזלול). חוסר הסבלנות כלפינו מרחיק אותי מהם.
אני מוצא מקום אוהד חם וטוב מעברו השני של הרחוב בשכונת חליסה הערבית. אוהב את שורת הבתים הבנויה מאבני הגזית. אותם בתים, ממול למרפסתנו שנבנו ע"י משפחה ערבית אמידה, משפחת קרמן ציק וסלטי. הם סיטונאי התוצרת החקלאית הערבית. מעין "תנובה" היהודית.
שם אצל האימהות הערביות אני מוצא את אשר חיפשתי. אהבה והתייחסות אוהדת ומכבדת. אני לערביות – בובה בלונדינית עם עיניים כחולות. הן מארחות אותי בבתיהן. יוצקות מרק חם בצלחת החרס המוגשת לי. כולם משתרעים על ריצפת השטיחים והכריות. התנור מחמם את החדר הגדול כמו גם את המרק לפני הגשתו.
אני מקשיב לסיפורים בערבית וממשיך במשחקי המחבואים מתחת לשמיכות והכריות.
ועוד מחיי חליסה שלי: ערבי עם "קולנוע נייד" קשור על גבו. תמורת מיל אחד מסובב את הידית ומאפשר ל"לקוח" להתבונן דרך אחד מארבעת חלונות הצפייה ב"סרט" ערבי על כליפים וארמונות. זו חוויה המוגשת לי בלבד, ילדי היהודים לא לוקחים חלק בהנאות אלו. ולאחר הצפייה בסרט יכול אני ליהנות מטעם התפוחים המצופים בסוכר האדום כאשר מקלון נעוץ בהם, או לטעום מהגלידה המשובחת שהובאה מנצרת. יכול גם לנגוס בתירס חם ולקנח במעדן המשמש הכבוש בגיליונות ה"גמרדין" (לֶדֶר). אלו המאכלים אותם אוהב אני, טעמם לא אשכח לעולם.
בחליסה זוכה אני בילדות נהדרת. לא תיתכן ילדות טובה ממנה. הביקורים בבוסתנים הערביים, הנסיעה בעגלות הסוסים לחלוקת הקרח. כל אלו הן ההנאות המשובחות של ילדותי.
בשכונה "הולכים" מכות עם הערבים. אני מעדיף דווקא את הדרוזים ולא את הרועים הערביים. אלה המתגוררים במערות ברוממה ומתחת לרחוב הספורט ועוד. זכורים לי היטב המקומות השונים בהם היינו משחקים כמו: חורשת הפרסה, וָרדיה ומגרש המחנות. אני רגיל לבקר בבוסתנים שבכרמל. טועם את הענבים והתאנים שבוואדי "אבו סעיד”, מתחת לרחוב קדימה של היום.
הבעיה מתחילה עוד שנה לפני המעבר לרחוב השילוח. אני אמור להתחיל לימודי הסדירים בבית הספר הראלי יבנה הדתי. ביה"ס ממוקם מעבר לגשר רושמיה בהדר הכרמל, מחוץ לחליסה שכונתי.
הערבים נוהגים לירות בעוברים בגשר רושמיה. נמנע ממני להגיע לבית הספר הנמצא מעברו השני של הגשר, בתל עמל, מסוכן מידי. כך אני נאלץ אפוא להפסיד את שנת הלימודים הראשונה שלי. אני נאלץ לספוג איחור של שנה בהתחלת לימודי בכתה א' ולכשאתחיל את לימודי. אהיה המבוגר בכיתה.
אבי וחברי האהוב אלחנן ומותו.
אבי אלחנן נצר למשפחת רבנים, מאד רוצה שאני הוא זה שיהיה רב "המשך השושלת". על מנת להכין אותי לשליחות זו דאג לשלוח אותי כאמור, לבית הספר הראלי "יבנה" הדתי. כל חיינו בימים אלו הם סביב נושא הדת. בשבתות היה אבא חוגר חגורה (קִיטֶל) דמוית חבל. בשאר ימות השבוע לבש את מדי השוטר שלו. בכל חג אבא נהג ללבוש "לבן". בתשעה באב וביום כיפור נעל גם נעלי בד, היה עוטה טלית עם עטרה מכסף. תפקידי היה לשאת את הטלית והתפילין לבית הכנסת. ניהלנו אורח חיים דתי לחלוטין על כל המשתמע מכך.
זוכר אני את רוח הקונדסות ששרתה בי באותם ימים בהם אבי ואני חברים כה קרובים.
אני יושב בבית הכנסת בין אבא וחבריו. יצר השובבות שבי דוחף אותי לקשור את קצות זקניהם של החברים זה לזה מבלי שירגישו בכך. אני נהנה מאד לראות את החברים הנבוכים נאלצים לגזור את זקנם על מנת ל"החלץ" מהקשירה, פרימת שיער אינה באה בחשבון במצב הנתון שהיה! כך אני נהנה מכל רגע שם במחבואי מתחת לשולחן.
ליום הולדתי השמיני קונים לי מצלמת BOX . גם אותה אני משתף במעשי הקונדס שלי. בית הכנסת המרכזי של חיפה הולך ונבנה באותם ימים. רק אולם התפילה הראשי כבר הושלם ומשרת את הקהילה, שאר המבנה עדיין בבניה (ממתין לתקציב). בקומה שמתחת לאולם התפילה הוקם בית שימוש / משתנה ארעי במבנה של פח. שבת בבוקר נכנס הרב הראשי לאותו בית שימוש לעשות צרכיו. לא בזבזתי רגע, רצתי לביתי (ברחוב בר כוכבא הסמוך) לוקח את מצלמת ה-BOX שלי. חוזר ומצלם דרך חרך שבדופן הפח ומנציח את הרב המטיל מימיו (צילום חזיתי). אבי אלחנן מקבל ממני את סרט הצילום לפיתוח, מקבל את התמונות שפותחו, מגלה את תמונת הרב במשתנה ומיד סוטר לי. וזאת היא אחת מהסטירות הבודדות שקבלתי בחיי בכלל ובפרט מאבי.. כמובן שמעתה אוסרים עלי להשתמש במצלמתי. רק אחרי מותו של אבא שבתי לצלם. את אותה תמונה של הרב לא מצאתי עוד לעולם.
מצלמת "BOX"
1938 חנוכה. אבא נהרג ביום שלישי של חנוכה. יורה בו ערבי. שני האנשים הלבושים במעילי עור הבאים במכונית ספורט פתוחה מופיעים ברחוב השילוח ומחפשים את בית ספיר. מחזה מאד נדיר. הם אלו המודיעים לנו על מותו של אבא.
את נר חנוכה הראשון מדליק אבא. את הנר השני מדליק אחי אברהם. את הנר השלישי אני אמור להדליק. אך אותו כבר אינני מדליק. אינני מסוגל, אבא זה עתה נהרג.
אבא נוטר במשטרה הבריטית. בן זוגו לביצוע המשימות הוא סמל קוטק. אתמול בערב הם יוצאים למשימת ביקורת המשמרות. בפינת רחובות שפירא וסירקין שולף ערבי אחד אקדח, מנסה תחילה לפגוע בקוטק אך אבא נעמד לפני קוטק, סופג את הכדורים ומצילו. מביאים אותו לבית חולים הדסה ע"י הטכניון הישן ברחוב שמריהו לוין. שם דר' פייזר (אביו של פייזר הידוע כיום) מנסה לטפל בו. הוא מופיע עם חלוק מוכתם בדם ומעשן סיגריה ואומר בגרמנית: ""ICH HABE IHM VERFUTSCHT. (אני פספסתי אותו). פייזר לא מצליח לאתר את הכדור הנעוץ מאחורי ליבו של אבא. מכונת הרנטגן של אז מאכזבת.
אני רק בן שמונה כאשר אבי האהוב אלחנן נהרג (בגיל 43).
באוטובוס לבית הקברות. ישוב על ברכיו של המורה שלי מר פלסנר. ג'ינג'י חמום מוח הנוהג להכות תלמידיו מכות נאמנות. מוחי עוסק כעת יותר בפחדים מהג'ינג'י, מאשר באירוע הצפוי: טקס הלווית אבי.
קוברים את אבא בחלקת השוטרים בבית הקברות ע"י הכביש הראשי לחיפה. הוא בין ההרוגים הראשונים. קברו נמצא מיד ע"י הכניסה לבית הקברות. עד ימים אלו, אני כמעט ולא נוהג לבקר את קברו של אבא (זאת בהיותי לימים אתאיסט שאינו מאמין).
הכאב והצער בלתי נסבלים. אני לא ניתן לשליטה. אחי ארמנד, המבוגר ממני בשש שנים, מנסה לקבל על עצמו תפקיד "אבא" אך ללא הצלחה. אימי גם היא איננה מסוגלת להשתלט עלי. לפיכך שולחים אותי לקיבוץ גבעת ברנר. שם, אני ילד החוץ הראשון שבא לקיבוץ. גם בגבעת ברנר אין מצליחים לטפל בי. מחזירים אותי לחיפה.
אני ילד פורק עול. ללא מעצורים המתנהל כפרחח אמיתי:
הסיבות ברורות לי היום:
• איני מוצא את מקומי בבית הספר יבנה.
• הקשר עם אבי נגדע בפתאומיות. לא נפרדתי ממנו,
"אבי אתה חסר לי מאד". מתגעגע אליו כל הזמן. הרי הייתי "הילד של אבא"!
כאמור, אנחנו מנהלים בביתנו אורח חיים דתי בקפידה וכך עד ליום מותו של אבא. מאותו יום טרגי אני חדל להיות דתי, גם אחי מצטרף אלי בהחלטה זו. אני אומר: "לאיש כזה ישר, מאמין ושומר מצוות לא מגיע למות!". הוויכוח ביני לבין הבורא אף מחריף עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והאסון שמביאה לעם היהודי המאמין. היום אני אתאיסט מוחלט! אחותי ואימי, לעומת זאת, נשארות דתיות.
נטישת אורח החיים הדתי קשה לי במיוחד. אני מורגל להתנהגות דתית "אוטומטית". סדר היום קבוע וידוע מרגע פקיחת העיניים בבוקר, תפילות במהלך היום מלוות אותי כל הזמן. איני שואל למה ומדוע. הרי "במופלא ממך אל תחקור". מעתה אני נוהג לעבור עבירות בהפגנתיות ובהתרסה. מצטרף לתנועת נוער חילונית, מכבי הצעיר, יוצא לטיולים בשבתות, רוכב על אופניים בשבת. במחשבתי אני אומר: "אתה רואה אותי שם למעלה? רק בגללך אני עושה זאת!".
ולהשלמת התנערותי מהדת, לאחר מאבק עם אמי,אני עובר ללמוד בבית הספר החילוני "אליאנס". גמלה בלבי ההחלטה שלא להמשיך עוד בבית הספר הדתי הריאלי יבנה. אני עושה כך למרות הקנס הכבד הכרוך בהחלטתי: אני מפסיד עוד שנת לימודים!
מחסור, לימודים ועבודה
1938 עד 1942. זו התקופה בה חי אני ברחוב השילוח. כאן אני כמובן מצטרף לצד היהודי.
את חליסה אנחנו עוזבים כשאני בגיל 7. קודם עוברים לגור ברחוב בר כוכבא 5 ולאחר פחות משנה עוברים לרחוב השילוח 19 , בקומת הקרקע. פעילות כאן קבוצות ילדים יהודים: ספרדים טהורים, יהודים פלסטינים, יהודים מפולין, מרומניה, ומתימן. כולם גרים במעורב. לצידן קבוצות הילדים הערבים: חוראנים, שיעים, פלסטינים. פלחים, בדואים וגם הם כולם גרים במעורב בינם לבין עצמם..
רחוב השילוח משמש למעשה מגרש משחקים שכונתי. אני משחק כאן בכדורגל. אוהב בעיקר את תפקיד השוער. משתטח על האספלט נשרט בכל חלקי גופי, אך החשוב מכל: לא נותן לכדור להיכנס לשער (שתי קופסאות פח).
כאן, ברחוב השילוח, אני מרגיש חופשי לחלוטין.ממרפסת דירתנו יכול אני לחמוק מבלי שיודעים ומבלי להיחשף. מבקר את הסוסים באורוותיהם שבקצה הרחוב, מטייל לצידן של העגלות החונות לאורך שולי הרחוב, אותן העגלות הממתינות לבוקר להובלת הסחורות.
תמונה הזכורה לי היטב מאותה תקופה:
אני בחדרי, עם הסכין החד, חותך את "חרטומי" נעלי. הן כבר לא מתאימות לי. לאצבעותיי אין כבר מקום. אני חייב להסיר החרטומים, אותם אני כה אוהב. כן החרטומים היו הסיבה לבחירתי בנעליים אלו ביום ההוא, יום של ערב הפסח. גם לחברי הכי טוב בכתה, מסינגר, חרטומים כאלו לנעליו! הבחנתי בהן בכוננית העליונה שבחנות הנעלים המשומשות. מודד אותן והן מתאימות לכפות רגלי בצורה מושלמת, כלומר אין להן "רזרבה" לעוד שנה. ההחלטה מתגבשת אצלי: נעליים אלו עבורי הן ויהי מה! אינני מותר עליהן. אמנם התיקון שכבר בוצע בהן "מלמעלה", נראה היטב לכל עין. למרות זאת אקח אותן.
"אימא הזהירה אותנו שלא נקנה כאלו, עם תיקון מלמעלה וללא רזרבה. יוכלו להבחין שהן מיד שנייה", מזהיר אותי, אחי אברהם. "האחריות עלי" אני מבהיר לו חד משמעית. "החרטום ההולנדי" לי הוא!
אחי, בחוסר ברירה, מקבל את החלטתי. הלירה הפלסטינית הבודדת נמסרת לסוחר "העלטא זאכן". אותה לירה פלסטינית שאימא שולפת מתחת לכריתה, לפני שנותנת לנו אותה.
כדי לשמור עליהן איני נועל אותן, אלא רק בבית הספר ובפעילות בתנועה. כך נוהג אני ללכת יחף כשהגרביים בכיסי.
הבעיה עכשיו היא: שכר הלימוד.
משפחתי מקבלת מועד הדר הכרמל מכתב הפניה לתנובה, המאפשר לנו לעסוק בחלוקת חלב. באותה עת לא מוגדרים ולא מוקצים אזורי חלוקת החלב. כך, שלקוח ברחוב בר גיורא מזמין מאיתנו חלב בשעה 07:00 בבוקר ובאותה שעה מזמין לקוח אחר חלב לרחוב הרצל. אין באפשרותנו לבצע כל כך הרבה משימות בו זמנית ולכן אנו נאלצים להפסיד קליינטורה.
אני קם השכם בבוקר וכבר דוחף את אופני שזה עתה נקנו לי, במעלה הרחוב. שם למעלה, ב"גאולה”, מעמיס את כדי החלב המיועדים לחלוקה. אני חייב להשלים את חלוקת החלב בהקדם, אחרת אאחר לביה"ס. מתגלגל עם אופני, עמוסים בכדי חלב, במורד הרחובות בהדר. אינני רוכב עליהם. הם גדולים עלי. אני "עומד" מהצד על הפדל וכך מתגלגל במדרון.
מסיים החלוקה. מגיע לכתה אמנם בזמן, אך חש בעייפות הרבה. עיני נעצמות. אני נרדם בשיעור.
אימא מתחילה לקבל פנסיה. הפנסיה מתקבלת מהמשטרה (מממשלת המנדט הבריטי) בגין נפילתו של אבא בעת מילוי תפקידו. הפנסיה היא: 4 £ חודש. מאוחר יותר כאשר המדינה קמה, הפנסיה נשחקת ושווה פרוטות. אך אותה פנסיה, מאפשרת לאחי ולי להפסיק את עיסוקנו בחלוקת החלב.
בית הספר אליאנס, והדאגה לפרנסה.
מעתה גורלי בידי. אני עובר ללמוד בבית הספר אליאנס. כאן לא דורשים שכר לימוד! אני מתקבל לכתה ג' מבלי לדעת צרפתית, שפת הלימוד הנהוגה באליאנס. משימתי: להשיג את החומר הנלמד. מצמידים אלי לשם כך, מורה בשם גב' כהן. ג'ינג'ית, נוהגת להכות את תלמידיה מכות רצח. המנהל הוא אדון נהון (יהודי בגדדי). כל פעם ששולחים אותי אליו הוא מכה על קצות אצבעותיי בסרגל, לאחר שמודא שהוא מכה את אצבעות ידי הלא כותבת.
המורה לתנ"ך מר פרידמן. גם הוא בין המכים. פיתח שיטה מיוחדת לגרימת כאבים חדים: מכה עם האגודל שלו בעצם הבריח. לי יחסים טובים עמו. ממנה אותי, בהיותי המבוגר בכיתה, לתורן הקבוע לשמירת "השקט והסדר" בכיתה.
להרוויח ולהביא כסף הביתה! זה הכרחי ועכשיו! כך אני, נער בגיל 14, קורא את מצבנו הכלכלי ונחוש לבצע משימתי, לשם כך, מסיים את לימודי באליאנס בכיתה ז' ויוצא לעבוד ולהתפרנס.
בחלוף הזמנים אני מבין טוב יותר את פשר החלטתי לקטוע את מהלך לימודי. נכון, ההחלטה שלי היא, אך אימי מצליחה (בראש "הגליציאני" שלה) ליצור בבית אוירה כזו הנותנת לי, הנער הצעיר, להבין שעלי להביא פרנסה הביתה אפילו אם זה יהיה על חשבון המשך לימודי.
עיסוקי הראשון כ"עצמאי" : תיקון עטים נובעים. ראיתי איך מתקנים עטים בחנותו של מתקן עטים, מקטרות, משקפיים ועוד. פעם הבאתי אליו עט נובע לתיקון וראיתי ולמדתי איך הוא מתקן אותו. מאז התחריתי בו בתיקון עטים בחצי או ב-3/4 מהמחיר אותו נהג לגבות על אותו תיקון. את התיקונים הראשונים ביצעתי עוד בהיותי בבית הספר. כעת (1943) אני עוסק גם בחלוקת קניות לבתיהם של לקוחות החנות "ספיני" שבמרכז הכרמל. כנער שליח של "ספיני" יוצא לי להגיע למתחם המגורים של בתי הזיקוק (IPC).
כאן מזדמן לי, לראשונה בחיי, לראות דירת מגורים "שגרים בה אנשים".
בהמשך אני מתארגן בעבודה יותר מסודרת בבית מלאכה "פוצנגר" למנומטרים (מדי לחץ), הממוקם למטה בעיר ליד קולנוע עין דור והמרכז המסחרי החדש. כן, עולה בידי להביא כסף הביתה.
1943, אני מתחיל לעבוד בטכניון בהדר הכרמל. נשלחתי לטכניון ע"י לשכת העבודה ובהמלצתה התקבלתי לעבודה במעבדה לבדיקת חומרי בנין. שמריהו לוין, פרופסור נוימן והמטלורג פרופ. קוריין היו בין מבקרי המעבדה הקבועים.
מהות העבודה במעבדה הייתה לקיחת דגימות בטון מאתרי הבניה של תקרות בשלב יציקתן ( במצבן הנוזלי) והכנת קוביות דגימה מהבטון הנבדק. לאחר שבעה ימי התגבשות בודקים עמידתן של הקוביות בלחץ מכני. כשבטון לא עומד בבחינות מבצעים בדיקה חוזרת בדגימות בטון המוצאות מהגג היצוק. אלו נבדקות ובמידה ואף הן נכשלות בבדיקה, מבצעים העמסה על הגג הגמור ומוודאים את התכונות האלסטיות של המבנה. במעבדה בודקים גם "בלוקים" עבור קבלנים ובתי חרושת. בנוסף אני עוזר למהנדסי קרקע בבדיקות הקרקע של מגרשים שונים. בסיכום מעבירים דוחות הבדיקה לעיריות.
הלבורנט האחראי במעבדה. מר רוטוורף, רוסי במוצאו, מנהל את המעבדה. בנו של רוטוורף מצטרף לחטיבת הנגב ולימים מתמנה למנהל מפעל "נייר חדרה". זוכר אני גם את דוב אייזנברג שעבד איתנו במעבדה, אנחנו חברים טובים בתקופה זו. לאחר מלחמת השחרור משמש דוב אייזנברג כפרופסור באוניברסיטת אדיס אבבה.
לאחר מלחמת ששת הימים תפקד דוב כמפקד "מרשל" באזור שבין אילת לשרם אלשייך. בזמנו נסלל הכביש אילת שרם. בהמשך מתמנה דוב למהנדס העיר באר שבע ולבסוף הופך הוא ליועץ עצמאי.
במשך השנים אנו ממשיכים לשמור על יחסי חברות, עורכים ביקורים הדדיים רבים בבאר שבע ובבית יצחק. בשנים האחרונות חברות זו נמוגה כנראה שהזדקנו…
תנועת הנוער מכבי הצעיר והחג"מ
1938/9 עד 1946/7
אני מצטרף למכבי הצעיר בעקבות אחי אברהם. הוא עצמו נמצא שם בעקבות שני חבריו גד גרפיין ויעקוב מעוז (הופמן) המכונה פופ.
בראש הסניף של מכבי הצעיר בחיפה עומד יוסי ברניצקי. הסניף בחיפה הוא בשבילי מעתה בית "ראשון"! בכל הזדמנות אני מגיע לסניף. אני מתגורר עם אחי אברהם בחדר אחד ולכן אני מחפש כל הזדמנות לצאת לסניף התנועה.
שני חברים אותם אני זוכר מימים אלה. את יאיר פולני. עם יאיר יש לי נושא משותף. אביו של יאיר משרת כסמל במשטרה הבריטית (כמו אבי ז"ל). ב- 1945 גם אביו נהרג במסגרת שרותו (כמו אבי ז"ל), מכדור של איש "אצל". המשטרה הבריטית מבצעת פשיטה על דירת "אצל" בפינת הרחובות מסדה – דרך ההר (שדרות הציונות של היום) שם נהרג פולני. יאיר, לימים יבואו, ניתן לו הכינוי "כושי". אנחנו עתידים לישון מיטה ליד מיטה בקורס הקצינים של צה"ל אותו אזכיר בהמשך. זכור לי היטב גם חברי באותם ימים, יוסף סידי שגר בשכונת הזיתים בחיפה. גם אתו היה לי נושא משותף. כמוני הוא יתום מאב. משפחת סידי עלתה מתורכיה. יוסף הוא נמוך קומה אבל "שד". אחיו המבוגר ממנו, משה, היה מדריך שלי בתנועה. לימים פגשתי את משה בקיבוץ הסוללים. שם אני מבקר ידידים בוגרי התנועה, הנמצאים כעת שם, במסגרת הכשרת מכבי הצעיר. לעומת זאת הקשר עם יוסי, חברי, אבד לחלוטין.
מעמדי בתנועה מיוחד ויוצא דופן. 1945, חברי שכבתי עוזבים את התנועה לפני ולעומתם, משיכבה הבוגרת, אליה משתייך אחי, נשארים יותר. שיכבה זו הייתה פשוט מגובשת יותר.
מאוחר יותר ב1946 פעלתי כמרכז הסניף במשך כשנה.
מעבר לתנועת נוער, הייתה מכבי הצעיר תנועת ספורט. אני עוסק בין היתר בהתעמלות, שחיה וכדור סל. עלה בידי להשתתף בנבחרת השחייה של התנועה, המתחרה בנבחרות שחיה אחרות. אני חבר גם בנבחרת הכדורסל שבמסגרתה שיחקתי נגד נבחרת הצבא הבריטי.
בבית סיפרי "אליאנס" ובתנועת הנוער מכבי הצעיר, אני מצטרף לפעילות חג"מ (חינוך גופני מורחב, בעתיד יקרא גדנ"ע). רכז החג"מ שלי הוא זלמן (צולע ). זלמן הוא ראש הסניף של הנוער העובד בחיפה. לומדים אצלו קפ"פ (קרב פנים אל פנים). את לימודי הקפ"פ אנו עורכים בביה"ס "חוגים" שברחוב פבזנר. גם בטכניון אנו מתאמנים בקפ"פ ובאחד האימונים חברי הטוב מהמכבי הצעיר, אוריאל קליבנוב, "פותח" לי את הראש זאת בשניה של חוסר ריכוז מצידי. כך לומדים.
משפחת קליבנוב עסקה ביצור ובמכירת גלידה משובחת. זוכר אני את תחרויות אכילת הגלידה אותן אני מנהל מול אוריאל. מנצח היה זה שגמר ראשון את הגלידה מהדלי!
ועוד אירועים עם חברי אוריאל קליבנוב אותם אני זוכר היטב (למעשה חברותנו מתמשכת עד היום):
אוריאל מתגורר בשכונת אחוזה שבחיפה. נכדו, אורן אלמוג, נפצע ומתעוור בפיגוע הטרוריסטי שארע במסעדת "מקסים" בחוף הכרמל
(4 אוקטובר 2003).
בטקס אזכרה לנפגעי "מקסים" ולאחר שנים רבות שלא היה קשר בייננו, אני מרגיש צורך עז לבוא ולפגשו בטקס. אוריאל היה שם אך לא הכיר אותי. אני עכשיו קרח וחסר את הבלורית המוכרת לאוריאל. מכרים משותפים מפנים את תשומת ליבו אלי. מאז אני ואשתי פוגשים את הקליבנובים בחיפה עוד כמה פעמים. בפגישותינו אנו מעלים בעיקר נושאים מחיי היום יום כגון: איך מכינים מלפפונים בחרדל ואיך מייבשים בתנור עוגה שיצאה לחה מידי. מעלים גם זיכרונות מן העבר, אך שנינו לא נוטים לערוך "שיחות נוסטלגיה”.
חבר נוסף אותו אני זוכר מתקופת החג"מ הוא יוסף הופמן. בין משפחותינו קיימת חברות סימטרית. למה כוונתי: אביו של יוסף (סנדלר מאד מקצועי) הוא חברו של אבי אלחנן. אחיו הגדול של יוסף הוא חברו של אחי הגדול אברהם ואילו יוסף עצמו, הצעיר במשפחתו, הוא חבר שלי, הצעיר במשפחתי.
זוכר אני היטב את אירוע שבירת חלון הראווה בחנות הירקות בפינת הרחובות מיכאל / בר כוכבא. אני פוגש שם בחבר אחר, מתפתחת ביננו מריבה ובעקבותיה גם קטטה. תוך כדי אותה הקטטה אני מעיף את יריבי לעבר חלון הראווה שנשבר. בהמשך חושדים בעלי החנות משום מה ביוסקה הופמן כגורם המזיק, ומפליאים בו את מכותיהם.
כעבור כמה שנים, אני מביא את יוסקה הופמן לחטיבת הנגב של הפלמ"ח. כאן הוא משנה את שמו ליוסף מעוז. דרכינו נפרדות ויוסקה מצטרף לגדוד החדש ההולך ומוקם הלא הוא הגדוד השביעי. יוסקה מעוז פוגש ומתאהב בחברת הכשרה. מתחתנים ומצטרפים ב – 1950/1 לקיבוץ ברעם. לצערי כל נסיונותי ליצור קשר עם יוסקה העלו חרס. זוכר אני שיחת טלפון אחת בניסיוני לחדש את הקשר אתו, התגובה הזועמת אותה אני סופג בתוספת מטר קללות וגידופים, קוטעת את יחסינו, אולי לתמיד. אין לי מושג מהי הסיבה להתנהגותו זו והיא שמורה אצלו.
תקופת החג"מ ממשיכה לספק לי זיכרונות מסיפורים ואירועים שחווה אני:
אני עובר ברחוב עקיבא. ליד ביתו של דוד הכהן, פונה אלי ילד/נער ומבקש ממני להרים אותו בזרועותיי כך שיוכל להגיע וללחוץ בפעמון של אחת הדירות. בבית זה היו ארבע קומות, היה הראשון בחיפה בו הותקנה מעלית. אני מרים את הילד, הוא לוחץ בפעמון, מורידו והוא אומר לי: "בוא נלך מפה יהיה פה אייזן (ברזל)".
מערכת הפעמונים מאפשרת לצלצל לכל דירה מקומת הכניסה, "חדשנות טכנולוגית" המגרה ילדים לבצע מעשי קונדס של צלצולי סרק והצקה לדיירי הבית, כגון זה שאני נגרר לסייע בביצועו…
אך לאותו בית, ברחוב עקיבא, תפקיד מיוחד במינו באותם ימים. בקומתו הרביעית זו שמעל דירתו של דוד הכהן, שכן "רדיו צרפת החופשית". לא ידוע לי על קשר כל שהוא בין דוד הכהן לרדיו צרפת החופשית , אך קשה לי להאמין שרדיו צרפת החופשית התמקם בדירה מעל לדירתו של דוד הכהן מבלי שהאחרון מעורב בכך אישית.
אני קשור ל"רדיו צרפת החופשית" במסגרת פעילותי בחג"מ. אנחנו בחג"מ אליאנס, דוברי צרפתית כולנו וחלקינו אף שולט בה היטב. תכנית הלימודים כולה מתנהלת בצרפתית (חוץ משיעורי התנ"ך, עברית ואנגלית). ותכונה זו שלנו מציבה אותנו בתפקיד / משימה מיוחדים בחג"מ. אנחנו ה"צרפתים הקטנים", קבוצת נערים אולי היחידה בחג"מ שיש לה תפקיד ומשימות. תפקידנו: לקבל הודעות וידיעות שנבחרו ע"י מפקדת ההגנה בחיפה, השוכנת במבנה מכבי האש שברחוב פבזנר, לתרגמן לצרפתית ולהעבירן לרדיו צרפת החופשית. חומר זה משודר ברחבי המזרח התיכון לכל אותם המאזינים המתנגדים למשטר וישי של אותם ימים. כך אני נוהג לקבל ידיעות והודעות ממפקד ההגנה, מר צדוק. מתרגמן לצרפתית ומעבירן לרדיו צרפת החופשית.
ב"שבת השחורה" המפורסמת (29 ביוני 1946) מוטלת עלי משימה במסגרת החג"מ. אני מוצב על כבאית (של תחנת רחוב פבזנר), מצלצל בפעמון האזעקה. אנו עוברים ברחובות הדר ומזעיקים את חברי ההגנה בעיר לבוא מיד ולסייע ל"התנגדות" בקיבוץ יגור, המתמודד עם פשיטת המשטרה הבריטית. האנשים שהוזעקו נשלחו אחר"כ רגלית ליגור. יחסי אלה עם ההגנה נמשכו למעשה עד מלחמת השחרור.
שני אירועים נוספים עולים בזיכרוני מתקופת החג"מ:
• מיומנותי בשימוש במקל הקפ"פ באה לידי ביטוי באירוע שמתפתח במוצ"ש אחת בגן בנימין. אנחנו (נוער החג"מ) מתבקשים ע"י בנות חיפאיות לשמור עליהן. הן סובלות מהתנכלויות של נוער ערבי שמציק להן בגן בנימין. אכן מתפתחת קטטה בין נוער ערבי ויהודי באותו לילה. אנחנו נכנסים לפעולה עם מקלות הקפ"פ שלנו ומנחיתים בערבים "מכות רצח".
• במורד רחוב הרצל לפני גשר רושמיה הולך ומוקם "בית התעשייה" החדש. מגיע שלב יציקת הגג הגדול. ביום שישי בבוקר מתחילים ביציקה. הדתיים יוצאים מבית הכנסת הגדול ופותחים בהפגנה. תפשתי עמדת תצפית נוחה בצד וחיכיתי להתפתחויות. פונה אלי אדם דתי ומבקש ממני להביא סכין גדולה מהבית. הוא מעוניין לחתוך את כבל החשמל המספק כוח למכונת הבטון הגדולה. אני מסרב. עד היום אני מצטער על סירובי זה. אני מדמיין שלולא סירובי היה הדתי האלים הזה מתחשמל בוודאי בעת חיתוך הכבל עם הסכין שהזמין אצלי.
אחי ומורי ארמן אברהם.
אני מרגיש חובה לעצמי ולעתידי, להמשיך וללמוד לבגרות.
אני לומד בבי"ס ערב. כאן מלמדים מורים מוסמכים חלקם עוזרי פרופסורים מהטכניון. על מנת לזרז את התקדמותי לבחינות הבגרות, אני ואחי מגיעים להסכם עם הנהלת ביה"ס: אני לומד אצל אחי אברהם המבוגר ממני בשש שנים. הוא הרי כבר למד חומר זה שנתיים לפני. למדתי אצל אחי. יש לו זיכרון צילומי מעולה. זוכר שם הספר, שם ההוצאה ומספר הדף כמקור למידע לו אני זקוק.
1944. אחי עובד בחברה הישראלית לחוטי חשמל. הוא עובד במשרדים ועם הזמן הופך להיות מנהל חשבונות בכיר. ארמן אינו מתגייס לצבא הבריטי ולא לפלמ"ח. הוא פעיל במטה ההגנה ונושא "כפתור" של ג.ע. (גדוד עברי). בגין מותו של אבא הוא פטור מגיוס לפלמ:ח.
1945. אחי מתחיל לימודיו בטכניון. לומד הנדסת בנין. מאוחר יותר, במקביל ללימודיו, הוא מתגייס למשטרה הארץ ישראלית. כעת הוא סטודנט בדרגת סמל, המשרת במשטרה.
"עשיר" ברוח ו"עני" בחומר – הפלמ"ח.
כאמור, אני עוזב בתחילת 1947 את עבודתי בטכניון לטובת הצטרפותי להכשרה המגויסת של הנוער העובד, השוהה בגבעות זייד ליד טבעון.
"במאהל הבנים אין מקום", כך מקבלים את פני. מכניסים אותי זמנית לצריף / חדר יחד עם שלוש בנות. לחדר הזה קוראים עתה: "ההרמון של שלמה" ולא יודעים עד כמה הם צודקים…
אנחנו מקיימים בצריף משטר של תורנויות. לדוגמה: כאשר תורי הגיע לשטיפת החדר אני "משחד" את אחת מהבנות בחפיסת שוקולד והיא מסכימה לשטוף במקומי. בימי ו' אחת הבנות מביאה לי בגדים נקיים ולוקחת למכבסה את בגדי המשומשים.
אני עוזב את ההכשרה כבר לאחר שלושה חודשים (מוקדם מהמתוכנן). הסיבה לעזיבתי הייתה קודם כל המצב הכלכלי הגרוע בבית ואימי הזקוקה מידית לעזרתי. העובדה שהייתי "זר" בהכשרת הנוער העובד גם היא הקלה עלי את העזיבה המוקדמת.
עוברים חודשים ספורים ואני מחליט להתגייס לפלמ"ח, להצטרף ליחידות הלוחמות. אחי אברהם מתנגד לתכניתי. "אתה בנו של אלחנן שנפל בעת מילוי תפקידו, מספיק תרמנו, אינך מתגייס”. בדעה זו הוא מחזיק, אך אני נחוש ברצוני והחלטתי.
בסופה של שנת 1947, אני בורח מהבית, בורח "להתגייס" לפלמ"ח. זה המקום המתאים לי ביותר באותה תקופה סוערת. בורח מהבית כאשר כל "רכושי": שתי חולצות, תחתונים, גופיות, זוג מכנסיים קצרים וסנדלים. כך אני עולה למשאית הצבאית כשפנינו לרחובות. שם, החברה מזהירים אותי: " אחיך על האופנוע מגיע אחרינו, שלמה בוא ותתחבא" (מתחת לערימת השמיכות והילקוטים). וכך עולה בידי להתחמק מאחי העוקב אחרינו מחיפה עד לרחובות כשמטרתו להחזירני הביתה.
גויסתי לחטיבת הנגב של הפלמ"ח. המחסור מורגש בכל מקום ותחום. ברביבים, חלוצה וחצרים ובכל אתר אחר אינני "פוגש" ציוד, מדים צבאיים ובעיקר אוכל. פשוט אין! בבוקר אופייני מצליחים לקבל סרדין, מציה יבשה אחת ומימיה שאמורה להספיק עד לערב. אותו תפריט חוזר על עצמו בצהרים. לעומת זאת לארוחת ערב זוכים בסרדינים "פולניים מסריחים"… ריחם האיום "רודף" אותי עד כדי התנזרותי מסרדינים למשך שנים רבות.
אני מרגיש כאילו ואני מצטרף לצבא של "יחפנים". המחסור העמוק במזון, מדים, ציוד צבאי מינימלי וכלי נשק, גורם לי כפרט ולחברה שמסביבי ככלל לנקוט בצעדי "חירום" ו"הישרדות".
פועלים בקשת של יוזמות ואלתורים בכל התחומים. "חיים קשים" הם המאפיינים את התקופה ההתחלתית בפלמ"ח, אך כולנו שורדים ומצליחים. במקביל, כמובן, מבצעים את העיקר: מעניקים ביטחון שוטף להתיישבות בנגב ומתאמנים ככל העולה בידינו.
בעיצומה של תקופת מחסור זו עלה בידי לקבל מבדואי אחד ארגז מלא בצלים. לאור הנסיבות (רעב ) אני אוכל בצל מהארגז כאילו והיה תפוח עץ…וכך פעמיים שלוש ביום. הבצלים שאכלתי מספקים לי כנראה מרכיבי מזון וויטמינים חיוניים המסייעים לי לשמור על בריאותי. החברים שאיתי הסולדים מהבצלים, סובלים מתת תזונה ומפתחים כל מיני פריחות. אך בכל זאת אומרים: " רק משוגע כמו שלמה מסוגל לנגוס בבצל כמו בתפוח".
חורף 1948, על רצפת חדר האוכל של קיבוץ נירעם, אני מוצא עצמי מותקף ומופל. שני התוקפים פולטים מפיהם את המילה "גנב" ומפשיטים אותי כמעט לגמרי ולוקחים עמם את הבטלדרס, אותו בטלדרס שרק לפני שבועיים קיבלתיו. אני קם המום ממה שקורה לי ומנסה לתת לעצמי הסבר לאירוע הבלתי צפוי הזה. עכשיו מובנת לי "המתנה" לה זכיתי לפני כשבועיים:
אחד מחברי חוזר מליווי שיירה לניר – עם וקורא לי: " שלמה הבאתי לך בטלדרס אמתי, קח אותו והתחמם קצת". אכן זו מתנה נהדרת ובעיתוי הנכון. בחוץ גשום, קר וקשה במיוחד. נחל צאלים עולה על גדותיו. ללא מדים מינימליים, אני ממש קופא. הבטלדרס ממש מציל אותי. כעת ברור לי, אין מתנות חינם, איתרו עלי את הבטרדרס שנלקח מאחד מהם. ה"אבדה" הושבה לבעליה. כך אני זוכה לשבועיים תמימים, אך קצרים, של חום מפנק.
מעבר למחסור החריף בביגוד, חסרים גם חלפים לתחזוקת הרכב. האלתורים מהווים מרכיב חשוב בשמירת כושרם של הרכבים. רצועת מאוורר שחוקה – חגורת המכנסיים מחליפה אותה. וכך הופכות חגורות המכנסיים שלנו לרצועות המטען ומשאבת המים של מנוע הרכב. מאידך – הצמיגים השחוקים שהוחלפו , הופכים לחלפים לפירטי הביגוד הבלויים. וכך אני זוכה לזוג סנדלים חדש שאולתר מצמיג שחוק.
אין ברירה אני חייב לטפל גם במחסור החמור בנשק. תמורת לירות בודדות אני רוכש תת מקלע PEREGE מבדואי. גם תחמושת כלולה בעסקה: שלוש מחסניות וצלחת של כדורים רוסיים 0.45. ובהמשך, כשהכדורים נגמרים, אני מצליח להשיג עוד כמות מסוימת וכשזו נגמרת גם כן, תת המקלע נזרק.
רכב ומטוס נשללים ומובאים לחטיבה. המשאיות המצריות נעות בין עזה לבאר שבע לאור היום בעוד שאנחנו נעים בכבישים בלילות. משאית מצרית, מסוג בדפורד, עמוסה בבננות עושה דרכה לאור היום מעזה לבאר שבע. שוללים אותה לשימוש בחטיבה. תפסנו פייפר מצרי אצל הבדואים בני שבט " ערב אל טראבין". למטוס השלל אנו גורמים נזק בעת שינועו. במקום לסחוב אותו מאחור, בבורותנו, דחפנו אותו מקדימה. המדחף נשבר. מוסרים אותו לשרות חיל האוויר שם מתוקן, מוחזר לכושר ומוכנס לשרות. אך הפעם, בחיל האוויר הישראלי.
מהפלמ"ח לצה"ל הגדול:
קיץ 1948. חטיבת הנגב מתארגנת בבאר יעקוב. שם למעשה מצרפים אותנו לצה"ל הגדול. מצטיידים בכל מחדש (רכבים/ נשק / מדים ) מעתה אנחנו חטיבה 12 של צה"ל בפיקודו של נחום שריג. אני יוצא לחופשה בחיפה. שם אני עדיין גר עם אימי. אני מסרב להצעת הפלמ"ח לקבל דירה או חדר ברחוב גאולה. אחי כבר עזב את הדירה ועבר לגור עם אשתו בנהריה. בתום חופשתי אני חייב לחזור לבאר יעקוב. בהעדר אפשרות אחרת, אני גונב את מכוניתו המפוארת (קרייזלר שחורה ומבריקה) של מר פרידלנד החונה ברחוב ירושלים. באותה עת ניהל מר פרידלנד את מפעל "שמן" העסיק נהג צמוד שיטפל במכוניתו המפוארת. על מנת להניע את הקרייזלר אני משתמש בתרמיל של כדור אקדח, מלפף סביבו את חוטי ההתנעה. נוסע חזרה עד באר יעקוב ונוטש את הקרייזלר שם.
קרייזלר 1947
אוקטובר 1948, תפקידי: הקשר של מיכה פרלסון. מיכה הוא הסמג"ד של הגדוד התשיעי, גדוד הפשיטה הממוכן של חטיבת הנגב. כבר בתחילת מבצע שחרור באר שבע, אנחנו מעורבים בתאונת דרכים בכניסה לעיר. מחזירים אותי לבאר יעקוב לבית החולים. אני מתאושש מהפציעה, מקבל חופשה נוספת ונוסע לחיפה. בחופשה אני מסתובב בעיר ופוגש בחברי איציק מרחוב השילוח. איציק מסביר לי שהוא חייב לחזור לגדודו, גדוד "ברק", הנמצא בטבריה. אני מציע לאיציק לגנוב רכב שיביא אותנו לטבריה. וכך עשינו. גנבנו פיאט "בלילה" שהצליחה להביא אותנו לטבריה. הדרך לטבריה באותה עת לא פשוטה, אך ה"בלילה", עם תכונות הג'יפ שלה, מביאה אותנו דרך מגדל לטבריה. להפתעתי המוחלטת אני "פוגש" בטבריה את הקרייזלר של פרידלנד נהוגה בידי שני חברים מחטיבת הנגב ( צ'יקלאן ועוד חבר). לאחר התייעצות קצרה אני משאיר להם את ה"בלילה" הגנובה וחוזר עם הקרייזלר הגנובה לחיפה. כאן נודע לי שמר פרידלנד מבטיח פרס למוצא רכבו הגנוב. לכן, אני מחנה את הקרייזלר ברחוב פבזנר הסמוך, ניגש למר פרידלנד ושואל אותו: "מה קרה למכוניתך?". "נגנבה" משיב הוא לי, "מוצא הרכב יקבל ממני פרס". זה באמת מתאים לי. אני מחזיר לו את המכונית שגנבתי ומקבל את הפרס המובטח.
בינתיים הושלם כיבוש באר שבע וגדודי עובר ומתמקם בבית אשל שליד נבטים. זכור לי מבאר שבע בתחנת המשטרה שנכבשה, איך החברים מנסים במשך שלושה ימים לפרוץ כספת בריטית שמצאנו שם. בלילות היינו מסתירים את החלונות שלא יראו מבחוץ את ניסיונות הפיצוח. לבסוף, לאחר שנפרצה התברר לנו שהייתה מלאה ב"מילים" בלבד…
מיל א"י
החברים הזכורים לי מבית אשל הם צ'יקלאן, מאיר מארק, קוודראט, אריה שחורי וע. הלל, שהיה מפקד המחלקה. אותו צ'יקלאן הוא שכן מרחוב השילוח 26. לאחר המלחמה יורד לארה"ב. אני מבקר אותו שם ב-1968 ופוגש אדם חולה עם בעיות לב ומחוסר כל. השארתי לו כמה דולרים מתחת לכרית שלו לפני שנפרדנו.
בימים אלו שלאחר כיבוש באר שבע ולפני מבצע "עין", שולחים אותי לקורס מכ"ים. "מאחר וטוראי טוב כבר לא תהיה, לך להיות מפקד" כך אומרים לי מפקדי.
סוף דצמבר 1948. בפיקודו של ברן (אברהם אדן) אנו מבצעים את פעולת כיבושה של ביר עסלוג'. נהרגים מספר מלוחמינו. בלהט הקרב נכנסים לבניין הטיגרט. המצרים מלכדו אותו בעוד מועד במוקש. נכנסים לבניין, למרות שמזהירים אותנו מראש על מלכוד המבנה. הבניין מתפוצץ ונגרמות אבדות. זו ה"פשלה" המבצעית הראשונה אותה אני חווה. בעת הפעולה אני שולל את חרבו של מוכתר רביבים, חאג' סעיד. בהמשך, כנראה מישהו מרביבים, גונב לי אותה. מקווה שהיא עדיין נשמרת היטב ברביבים.
"אתה האחראי לניתוק המקור המודיעיני המעולה", כך מאשימים אותי. אכן אני הוא שמנתק את קו הטלפון אותו אני מוצא קודם לכן פרוס, בביר עסלוג'. אך את הניתוק אני מבצע בפקודת קצין הקשר שלנו. קו הטלפון הצבאי של המצרים מחבר בין החטיבה המצרית בבאר שבע לחטיבה המערבית בעוג'ה אל חפיר (ניצנה). אנו מאזינים לכל השיחות שהצבא המצרי מנהל. ברור לי לגמרי שפקודת הניתוק אינה במקומה, אך פקודה יש לבצע. הקו המנותק משמש מעתה את צרכי הקשר שלנו.
אנו נוטשים את המשלטים הכבושים של ביר עסלוג'. המצרים חוזרים למשלטיהם הנטושים. פשוט אין לנו כ"א לשמור עליהם. בהמשך, במסגרת מבצע עין / חורב, אנו נאלצים לכבוש אותם בשנית. גם הפעם אנו סופגים אבדות לא מועטות. לצורך המתקפה מקבלים סיוע – גדוד "קומנדו צרפתי". זה השם הניתן ליהודים מתנדבי המח"ל מצרפת. בראש הגדוד: קולונל נוצרי. הצרפתים מגיעים עם נשקם האוטומטי, קרבינות אמריקאיות (תת מקלעים אמריקאיים). הקומנדו הצרפתי גומר את כל תחמושתו בהסתערותו הראשונה. טעות חמורה. המצרים, בהתקפת נגד, פשוט "שוחטים" את הצרפתים שסופגים אבדות כבדות. מאוחר יותר אנחנו מגיעים עם המשוריינים ומצליחים בסופו של דבר לחלץ כמה צרפתים בעודם חיים.
25/26 לדצמבר 1948. בפיקודו של חיים בר-לב, אנו מגיעים ל"מָשְרָפָה" הממוקמת על מסילת הברזל החיג'אזית. משימתנו ניתוק הציר באר שבע – ניצנה. כאן מנוהל קרב השריון הראשון שלנו (של צה"ל). המצרים בורחים ומשאירים לנו בין היתר משוריין "המבר" ועליו תותח שתי ליטראות ועוד משוריינים בריטים נוספים. הציר נחסם בהצלחה.
משוריין "המבר" בריטי
פלוגת המשוריינים שלי בפיקודו של ברן מנהלת מספר קרבות עם המצרים על משלטים. ב-28 לדצמבר, ממשיכים, דרך עוג'ה אל חפיר (ניצנה) לסיני, את מראה הסכר, כבר בשטח מצרים, המתרומם בשלמותו באוויר ונוחת מרוסק ומפורר, אינני שוכח. זה מעשה ידיהם של החבלנים שלנו.
במסגרת אחת הפעולות בה אני משתתף, כיבוש משלט ההצטלבות מערבית לעזה, אני לומד להבין יותר טוב את מהות המונח: "להיות תחת אש אויב". אני נאלץ לרדת מהמשוריין על מנת להתפנות בשדה שליד. אני לוקח עמי את "דבר השבוע". לעיתון הפעם היו שתי משימות : לעיין בו ו"לנגב" בו… בעודי כורע וקורא בשדה , אני שומע יציאת פגז מרגמה. במידי אני מזנק הצידה לתפוס מחסה. אכן הפגז נוחת בדיוק במקום בו כרעתי וקראתי לפני שניות אחדות. התוצאה לא מפתיעה במיוחד: אני ניצל, אך העיתון ו"החומר" שלידו ספגו פגיעה ישירה ונפוצו לכל עבר. אכן צרוף המילים "תחת" ו "אש" קיבלו עבורי משמעות מיוחדת אחרי אותו אירוע.
כמה ימים לאחר מכן, זכור לי היטב קרב אווירי שמנהל חיל האוויר שלנו מול טייסים בריטים (מוצבים במצריים לשמירת התעלה). מתברר, בדיעבד, שזה אחד משיאי קרבות האוויר במלחמת העצמאות. ב- 7 בינואר 1949 מופיעים ארבעה מטוסי ספיטפייר בריטיים החודרים לשמי הנגב למטרות סיור. לאחר שהם מתגלים, עולים מולם זוג מטוסי מסרשמידט ישראליים המוטסים ע"י שני טייסי מח"ל. שלושה מטוסים בריטיים מופלים. כל זה מתרחש כמה שעות לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה.
"חוזרים לבאר שבע" זו הפקודה. מה קורה? למה? מסבירים לנו שבן גוריון נאלץ לציית לאולטימטום בריטי. עוזבים את סיני וחוזרים ומתמקמים בקיבוץ בית אשל בקרבת נבטים, ליד באר שבע.
הפלוגה המשוריינת נעה לכוון אילת דרך מעלה השחרור. הנסיעה לאילת מתנהלת בשקט ובלי בעיות. גם באילת עצמה, אז אום רשרש, לא מתנהל שום קרב אפילו ירייה אחת לא נורתה.
עם הגעתי לאילת אני ניגש למי הים נכנס להתרחץ ונהנה מכל רגע. "מקום כזה יפה לא ראיתי בחיי" כך אני אומר לעצמי. בעודי משכשך במי הים שואלים אותי אם יודע אני היכן ניתן למצוא דגל מדינה. הסברתי לשואלים שאם אינם מוצאים דגל ניתן להכין כזה מסדין ומדיו ה-WATERMAN. הסברתי מהיכן ניתן לקחת את הסדין והדיו. ואכן כך עשו. הדגל צוייר והונף אח"כ ע"י ברן ונחום שריג. כיום ברור לי ,שלו ידעתי לאיזו תמונה היסטורית תהפוך הנפת דגל הדיו, הייתי דואג לכך שאהיה שותף בהנפה היסטורית זו.
לאחר השחרור אנו מחליטים להקים קיבוץ דייגים במקום אום רשרש. בעודנו חולמים על קיבוץ הדייגים, מגיע לביקור בן גוריון. בשבתנו בערב סביב המדורה ומשתפים את בן גוריון ב"חלום קיבוץ הדייגים" שלנו, הוא מיד מגיב ואומר לנו: " אל תחלמו על קיבוץ דייגים. כאן תקום העיר אילת שתהיה גשר ופתח לארצות אפריקוֹ". זו הפעם הראשונה שאני שומע את השם "אילת". אנו מבינים עכשיו שוויתרנו על חלום הקיבוץ.
בימים שלאחר כיבוש אילת, מתגבשת אצלי ההחלטה "אתה גומר עם המלחמות" ומתחיל בתהליך של שחרור מצה"ל. תהליך זה אינו כה מהיר. אני לוקח חופשה בבית ומתברר לי שאני סובל מדלקת שקדים. מאשפזים אותי בחדר חולים 514 שבחיפה התחתית (היום רחוב תל אביב). אני פורץ בצחוק, דם פורץ לי מהגרון. הסיבה – אחי בא לבקרני והוא נראה לי "אבל וחפוי ראש”: מראה זה גרם לי להתקפת הצחוק.
נופל בזכותי להיות אחד מראשוני החיילים המבריאים בבית ה"הבראה 3” של צה"ל שקודם לכן שימש כ-BRITISH HIGH SCHOOL FOR BOYS . הבת של הזמרת יוספה שוקן מבריאה גם היא שם באותם ימים (הייתה גרה כנראה ברחוב רחל).
עם סיום הבראתי אני מצליח להשתלב כמדריך בקורס מ"כ של פיקוד צפון. הקורס מתקיים במבנה שהיה עד אז מחסן טבק של משפחת קרמאן. מאוחר יותר, הפך ל"כלא דמוּן" שליד בית אורן. אני מדריך שלושה מחזורים של מכ"ים.
כמדריך אני מגיע לקורס צולע על רגלי, עדיין סובל מפציעתי בתאונת הדרכים ההיא בכניסה לבאר שבע. לכן עם סיום ההדרכה, אני מחליט שלא להשתחרר "צולע".
קובעים לי אחוזי נכות, מאשרים לי מספר רישוי "לבן" לרכב (מקנה פטור ממסים). רק כשרגלי מחלימה לחלוטין , אני חוזר לועדה הרפואית להסרת סעיפי הליקוי, מחזיר הפרופיל הרפואי לקדמותו ומחזיר את המספר הלבן. לא מתאים לי (בניגוד לאופיי) להיות כ.ל. (כושר לקוי).
ההרגשה הרווחת בציבור בימים אלו היא שחייבים לפעול לטובת ה"מדינה שלנו". היושרה ונאמנות למדינה היו הנורמה המובנת מאליה. אמנם לא תכננו להגיע ל- WELFARE STATE, אך בהחלט חשבנו על מדינה סוציאליסטית.
תחנתי האחרונה טרם שחרורי מצה"ל היא: מ"כ בגדוד 13 של גולני. אני משרת בתפקידי זה זמן קצר בלבד. כאן אני פוגש לראשונה חיילים מרוקאים, עולים חדשים. הפגישה עם תרבות חדשה זו לא פשוטה. השתדלתי שלא לבצע ביקורות לילה אצלם פחדתי שוב להיות נוכח בתופעות של לינה "בשתי קומות" ( משכבי זכר).
במחלקתי שתי פלוגות, האחת עולי מרוקו והשנייה ממוצא פולני אשכנזי ושארית הפליטה. עם קבלתי את התפקיד מזהירים אותי: " המרוקאים שברו למ"מ הקודם את הראש, אתה לא תצליח להתמודד איתם".
לא עובר זמן רב ושעת המבחן שלי מגיעה. מתרחש אירוע חמור. פולני קורא למרוקאי: "שווָארצֶה חָייֶה" (חיה שחורה באידיש). ההתנגשות הבין עדתית היא עכשיו בלתי נמנעת. אני נקרא לטפל "במלחמה" שעומדת לפרוץ. כך אני מוצא עצמי ב"שקם" של מחנה דוד, כאשר החיילים, יוצאי מרוקו, חמושים בסכינים וכידוני רובים עומדים לתקוף את חבריהם החיילים האשכנזים. אני לוקח תת מקלע ויורה מספר כדורים באוויר. רגיעה מידית. אני פוקד על המרוקאים להניח את כל הכידונים על שולחן שבמרכז השקם ומורה לשלושה מהחיילים לקחת את הכידונים ולהניח אותם בחדרי מתחת למיטתי. "יותר לא יהיו לכם שעורי כידון, הכידונים לא חוזרים אליכם", כך אני מודיע לחיילים. למחרת מתייצבת אצלי משלחת חיילים המבטיחה: "יותר לא ירימו מרוקאים סכין על יהודים". הכידונים מוחזרים לחיילים.
אני פוגש במחנה דוד מד"ס, שרגא תאני חברי מהפלמ"ח. במסגרת מאמצינו להשליט משמעת במחלקה, אנחנו עורכים מסדר במגרש החניה של מחנה דוד. אחד החיילים שהתפרע במיוחד בשעת המסדר, מזוהה על ידינו. מובילים אותו אל מאחורי אחת המשאיות ומפליאים בו מכותינו, מכות רצח. מאותו אירוע, המחלקה הופכת להיות הטובה בגדוד.
כעת לבקו"מ לשחרור מצה”ל. באותו יום משתחרר גם יגאל אלון. דמותו מרשימה אותי מאד. הוא מצטרף אלינו ומתיישב בינינו בהמתיננו להמשך תהליך השחרור. הוא מוציא כמונו מסטינג ומתכונן ללכת בחברתנו לאכול. ניגש אליו איש סגל ואומר לו שעליו לאכול בחדר האוכל של הקצינים, אך יגאל אלון מודיע לו שהיום יאכל עם הטוראים שהזמינו אותו. "אם אהיה עוד מחר כאן אוכל עם הקצינים". כך השיב.
1951 חוזר הביתה משוחרר מצה"ל. רכושי: מדים, זוג נעליים גדולות, תחתונים , גופיות ומגבת. גם הכובע זכור לי היטב. כובע מצחיה תוצרת ארה"ב AMERICAN HITTEL MACHER. כמובן גם קיבלתי את פנקס הנקודות (של דוב יוסף), שנופק לנו במסגרת מדיניות של קיצוב מצרכי המזון הבסיסיים.
הדבר הראשון אותו אני עושה לאחר שיחרורי יורד לרחוב מוכאליס אל משרדו של ה- FOOD CONTROLLER . משימתי היא להביא מקרר לאימא. אני זוכה לקבל פתק המיועד למחסן בעיר יפו. כן, ניתנה לי הזכות לקנות "מקרר נפט" מתוצרת אמקור. המוצר הראשון שלהם!
1952. האירוע המרכזי אותו אני זוכר: קבלת רישיון הנהיגה למשאית. אני לומד נהיגה בבי"ס לנהיגה השייך לאביו של גד גרפיין ז"ל (חברו הטוב של אחי שנהרג במלחמת השחרור ע"י עכו). אותו גרפיין, מנהל ביה"ס, ממליץ לי לקחת 5 לירות (הרבה כסף באותם ימים) ולשחד בהן את הבוחן (טסטר) היהודי, ששימש בוחן גם אצל הבריטים, " תן לו 5 לירות ותעבור את הטסט בלי בעיות". אינני מסכים בשום אופן לסידור הזה.
המבחן מתחיל, הטסטר רואה שאינו זוכה הפעם בחמש הלירות שלו מורה לי לשלב להילוך ראשון בירידה התלולה של רחוב הבורג'. אני עוצר את משאית הדודג' ואומר לטסטר: "תראה לי איך עושים זאת ואעשה מיד אחריך", כמובן שהטסטר מוותר לי. בהמשך מורה לי להיכנס עם המשאית לרחוב מוכאליס (כיום י.ל. פרץ). כשאנו מגיעים לבניין קצין העיר הוא דורש ממני להיכנס לחניה ברברס לאורך ובמקביל לחומה שממול.
בתוך החומה ממוקמת חנות מכולת ובדיוק כעת, לשמחתי, קבלה משלוח שפורק ממשאית חונה של ביח"ר שמן. לא ניתן היה לבצע את מבחן הרברס הקשה.
אנו ממשיכים לכן לרחוב הגפן והלאה ל- TRAFIC שברחוב יפו. שם אני מקבל את רישיוני לנהיגת משאית, מבלי לשלם חמש לירות (שוחד) לבוחן!
הערות המתעד:
בחג שבועות, חודש מאי 2009, במסיבה אצל חברים בבית יצחק, פניתי לשלמה ספיר וביקשתי ממנו להיות "המתועד הראשון שלי".
קורס הביוגרפים בו לקחתי חלק, עומד להסתיים ואנו מתבקשים לכתוב ביוגרפיה ראשונה על דמות כל שהיא לפי בחירתנו.
כשפגשתי בשלמה ותמר באותה מסיבה, לא נותר בי ספק או היסוס: “שלמה ספיר הוא הדמות הראשונה אותה אני מתעד". ולמה כך?
מאירועים ופגישות בעבר, זכור לי כיצד שלמה היה "פורץ" בהתלהבות עם סיפורי פלמ"ח. כל הנוכחים היו תמיד שמחים להאזין לסיפוריו האותנטיים שוב.
לכן, עלה בדעתי ששלמה בוודאי יהיה שמח ונלהב לשתף פעולה בתיעוד סיפוריו למען דורות יבואו.
"תן לי שבוע לחשוב על הצעתך, אני לא לגמרי משוכנע שאני מעוניין
בביוגרפיה שאתה מציע לי”. טלפנתי לאחר שבוע. "יורם, אני אחזור אליך לאחר שאחליט". כלומר – על תלחץ עלי לשתף פעולה במשימה שאינני משוכנע שאני בכלל מעוניין בה.
התחלתי לחפש דמות מתאימה אחרת.
אך לאחר שבוע נוסף אני מקבל טלפון משלמה: “בוא נפגש". הפגישה בביתו לא הייתה קלה. “אינני דמות שראויה לביוגרפיה שתכתב עליה" כך נשמע עיקר טיעונו.
לאחר שהבטחתי לו שמחויבותו מוגבלת רק לסיפורים העולים בזיכרונו. איננו צריך להכין חומרים תומכים והוכחות היסטוריות כלשהם. עבורו יהיה זה "משחק ילדים" שניתן להפסיקו מתי שיחפץ! שלמה שוכנע והעבודה התחילה לזרום.
הספקנו לערוך ששה מפגשים בהם ראיינתי את שלמה. כיסינו כ- 20 משנות חייו הראשונות בארץ. חלק מהמפגשים הוקלטו על ידי. שלמה כאילו חיי מחדש את הסיפורים והמאורעות. הייתה לשנינו חוויה מיוחדת במינה בהתנסות החדשה הזאת. שלמה החזיק בדעה שאין טעם ל"כתוב היסטוריה". אחרים כבר עשו זאת. "רוצה אני להתמקד בעיקר בחוויות אישיות שלי מאותם הימים, האירועים וההתנסויות”. כל כך הסכמתי ותמכתי בגישתו זו. ניסיתי כמיטב יכולתי לתת לו "במה" לסיפוריו האישיים.
שלמה נסה כל העת להסתיר ולהתעלם ממצבו הבריאותי הרופף. לפני הראיון האחרון חווה שלמה את מות אחותו וגיסו. ולאחר הראיון האחרון הדרדר מצבו הבריאותי מאד ובשבת של העשרה באוקטובר2009 , נפטר שלמה ספיר והוא בן 79. יהי זכרו ברוך.
למרות ש"הביוגרפיה בלתי גמורה", מנחמת אותי העובדה שעלה בידי לשמר בכתב ובקולו של שלמה את עיקרי קורותיו. מאז עלותו ארצה ב-1933 מפרנקפורט שעל נהר המאיין בגרמניה ועד הגיעו עם חטיבת הנגב לאום רשרש שעל שפת ים סוף. פרק מרשים בתולדות המדינה ובקורות חייו של שלמה ספיר ז”ל.